מיידאן MAJDAN
[ENGLISH]
העיירה "מיידאן" שוכנת מערבית כ – 75 ק"מ
מהעיר אוז'הורוד (UZHOROD)
באוקראינה ליד הגבול הסלובקי, במחוז "מרמרוש"
MAROMAROS (בפי היהודים כינו את המחוז מר-מראש). מצד
אחד של העיירה מתנשא ההר "וורכובינה" כ- 1400 מטר גובה ומאידך-גיסא זורם
הנהר "ריפינקה". מראה ואפיה של העיירה דומה להפליא לעיירות המתוארות
בסיפוריו של הסופר שלום-עליכם.
לצערי איני יכול להרחיב ולתאר פרטים על המקום,
משום שבגיל חמש עזבתי את מיידאן. ככל הידוע לי, שבשנת 1830 חיו במיידאן
כ-73 יהודים והם ארגנו את הקהילה הראשונה. בשנות השלושים הקימו את
בית-הכנסת הראשון, עד אז נהגו להתפלל בצריף רעוע. על- פי מפקד האוכלוסין
שהתקיים בשנת 1941 יוצא שבמיידאן והסביבה חיו כ-830 יהודים. זמן קצר לפני
כן כבשו הכוחות ההונגרים בתמיכת הגרמנים הנאצים את כל האזור של
רוסיה-הקרפטית בתוכה גם מיידן. ההונגרים אף הקדימו את בני-בריתם הגרמנים
ובשנת 1941 גרשו את רב היהודים מרוסיה-הקרפטית לפולין לעיירת קמנץ-פודולקס
KAMENYECK-PODOLSZK שם מצאו את מותם,בניהם רב
משפחת אימי ע"ה.
שפת המקום הייתה בעיקרו רותינית (הגיה אוקראינית) ואילו היהודים דיברו
אידיש וצ'כית. על פי רב התושבים הלא יהודים דיברו גם אידיש.
האזור עבר מבחינה היסטורית גלגולים רבים. לפני מלחמת- העולם הראשונה השתייך
לאוסטרו-הונגריה , בתום המלחמה, על פי החלטת טריאנון סופח לצ'כיה, בשנת
1939 שוב נכבש ע"י הונגריה ובתום מלחמת העולם-השניה רוסיה הסובייטית סיפחה
לעצמה,עד התפרקותה של ברית-המועצות. האזור נמצא כעת בשליטתה של אוקראינה.
בעיירה זו (במיידאן) באתי לעולם: ביום ב' באב תרפ"ו, 13 ביולי 1926
השם שלמה נתן לי על שמו של אבי סבי ז"ל ר' שלמה זילבר ז"ל.
סבא ר' יצחק זילבר
[ר' איצ'ה]
סבי אב אמי ר' יצחק זילבר ז"ל היה מוכר יותר
בשם החיבה ר' איצ'ה. הוא נולד בשנת 1859 בברז'ן שבגליציה [פולין]. התייתם
מהוריו כבר בגיל שמונה והתחנך אצל הרב מברז'ן. במשך הזמן הצליח להתחבב על
באי חצרו של הרב והקדיש את רב זמנו ללימודי קודש.
הוא התעמק וחקר את דקדוקי לשון-הקודש. אמנם, שפת אמו הייתה אידיש, אך
על פי רב התכתב בלשון-קודש. כנער נהג לישון על ספסל והשכים לקום בבוקר, כדי
להצטרף ללמודים אצל הרב. עוד בצעירותו העריכו וכבדו אותו כתלמיד-חכם. סבא
נמשך ללימודי חול בדרך הלומד מאליו [אוטודידקט], כשהנטייה הייתה יותר ויותר
לצד ההתעניינות באומנות ובלמוד שפות. הוא התחתן עם שרה-לאה, בתו של
אברהם-יוסף שטיינמיץ, מהעיירה דיבווה, [בסביבת מיידאן]. נולדו להם תשעה
ילדים. שמם לפי סדר גילם:
אלתער,שלמה,יעקוב,עזרא, חנה-דבשא,מלכה, צבי-הערשל, ברוך, רבקה.
הבנים עזבו את הבית בעודם צעירים והלכו ללמוד בישיבות. בנוסף ללימודי הקודש
רכשו לעצמם אף הם, השכלה חיצונית ולמדו שפות זרות.
סבי היה איש מרשים מאוד. אני זוכר אותו כשהיה כבר מעל גיל שישים. בהופעתו
המרשימה הקסים את באי הסביבה וגם את התושבים הלא יהודים.
זקנו הלבן והמטופח עיטר את פניו והוסיף לו הדרת-פנים מיוחדת. עיניו הכחולות
העידו על טוב-עין וטוב-סבר. הוא היה נערץ על הקהילות בעיירות הסביבה וזכה
אצלם לכבוד רב.
סבי התלבש כמנהג החסידים: חבש כובע מקטיפה בעל שולים רחבים, מתוכו בצבצה
הכיפה השחורה [ירמולקע]. לבש קפוטה [בעקשע] שחורה, ממנה בלט הטלית-הקטן.
מכנסיו היו מוכנסים בתוך פזמקיו הלבנים. הוא הקפיד מאוד על לבוש מסודר
ונקי.
בשנות העשרים נפטר הרב של מיידאן, הקהילה לא העמידה ממלא מקום מבחוץ, מהטעם
הפשוט, שלא היו זקוקים לכך, שכן, ר' איצ'ה מילא תפקיד זה בהצלחה. הוא כיהן
גם כשו"ב ומוהל במיידאן וסביבתה. כשהוזמן לשחוט בכפרי הסביבה, עשה את דרכו
ברכיבה על סוס, את נרתיק החלף דחף בשרוול מגפו. בימי החורף הקר, עטף
את עצמו בבגדים חמים, כמו האיכרים...
לסבא יצא מוניטין כאיש רב-פעלים, ורב כשרונות בשטחים רבים. הידועים בניהם:
רקיחת תרופות מצמחים ומחומרים טבעיים. מיזג אבקה לעצירת דם בה השתמש בה
בטקסי ברית מילה. אבקה זו נוצלה גם, כשסייע לחיילים הפצועים במלחמת העולם
הראשונה. בעוברו ברחובות העיירה. תושבי המקום במיוחד, הגויים ברכו אותו
ופנו אליו "אדוני איש הקדוש" שלום לך.
בקרב יהודי מזרח אירופה, נהוג היה, כשילד חלה, לא פנו מיד לרופא, קודם
שהזמנו איש מכובד כגון: תלמיד-חכם, הדיין או את השוחט של הקהילה, להסרת
[לחישת] עין-רעה או עינא-בישא. באידיש אמרו: "?בלעשן א עין-הרע". על פי רוב
קראו לסבי להסרת עין-רעה. סבא התיישב ליד מיטת החולה ושם גחלים לוהטות בתוך
כוס מים. אם הגחלים, צפו מעל פני המים, משמע, שהילד אינו סובל מעין-רעה
וכאשר, הגחלים שקעו בתחתית הכוס, סימן היה, שסבל מעין-רעה. האנשים גוננו על
ילדיהם מהשפעות של עין-רעה. בכל בטויי התפלאות או, מחמאה, הקפידו להגיד
"בלי עין-רעה " . באידיש שבשו את הביטוי ואמרו "כ' עיינה הרע".
לסבי היה תיק, דומה לזה שהרופאים היו נושאים עמם לביקורי חולים, בתוכו
החזיק ערכה של כוסות-רוח ואבזרים נוספים. את הכוסות [כוסות-ואקום] היה מניח
על גב החולה שסבל מהתקררות או מכאב גב . על זה היו אומרים אצל היהודים: "
ס'וועט העל?ן ווי טויטן באנקעס". [יעזור כמו כוסות רוח-למת] הוא נערץ על
הגויים כאיש בעל קסמים ובעיניהם רק הוא מסוגל היה להביא מזור לחוליהם.
יום אחד הופיעו בבית סבי איכר בלוית בתו הצעירה. הצעירה, התייפחה ונאנקה
מכאבים, לא הייתה מסוגלת לעמוד על רגליה ,האיכר בקש את עזרת סבי. סבי הפנה
אותם לרופא של העיירה . אך האיכר התעקש ובקש שרק סבי יטפל בה. לאחר, שנוכח
לדעת שאיני יכול להיפטר מהם, בקש להשכיב את הנערה על דרגש עץ ומיד אבחן
נקיעה ברגלה. כדי להסיח את דעתה, החזיק במכוון ברגלה הבריאה, סיבב אותה
ימינה, שמאלה , ושאלה כל העת: כואבת?! כואבת?! ובהרף עין תפש את רגלה
הכואבת תוך כדי סיבוב, נשמעה נקישה, והנערה פסקה לבכות, וסבי יעץ לה לנוח
שבוע ימים והבטיח לה, שהכל יסתדר על הצד הטוב.
האיכר בקש לגמול בעד הטיפול, אך, סבי סירב לקבל תמורה כל שהיא. למחרת
הופיעה אשת האיכר עם סל מלא מצרכים והניחה ליד דלת הכניסה של בית סבי, כי
היא חששה להכניס את המצרכים לתוך הבית , ביודעה שסבי יסרב לקבלם.
סבי היה גם אמן בחסד עליון, הצטיין בכשרונו לציור. בין יצירותיו הרבות:
ציור של מפה, על גבי קלף המתארת את כבושה של ארץ ישראל בתקופת יהושע. הוא
צייר אותה בשנת תרמ"ד 1883 בהיותו בן עשרים וארבע. בחלק אחד במפה פירט: את
שמות ק"ו [מאה וששה] ישובים, החל מ' מידבר-צין ועד מול-יפו. בחלק השני
תיאר: את מקומם ונחלתם של כל שבט ושבט בצבע אחר. את הצבעים הפיק מחומרים
טבעיים.
בתקופת לימודיו בישיבה, קם בשחרים, כדי להצטרף לשיעור אצל הרב. באותם
הזמנים לא היה שעון מעורר בהישג ידו. הוא הגה רעיון לבנות שעון מעורר
בכוחות עצמו. את חלקי המנגנון אלתר וגילף מעץ, בתוך
המנגנון הוסיף את המעורר ומתוכו השתרכו שני חבלים. האחד, היה קשור למשקולת
והשני קשר על זרוע ידו. בשעת היקיצה המכוונת, הופעל מנגנון המעורר, נפלה
המשקולת, והחבל השני משך בזרוע ידו כך, התעורר.
בן חמש עשרה היה, כשלמד בישיבה. הרב שעמד בראש הישיבה, ידע להעריך את
תכונותיו הטובות. יום אחד אמר לו: רצוני להראות לך משהו; הביאו לחדרו והציג
לפניו גרגיר של חיטה מעוטר באותיות זעירות. הרבי סיפר לו: שיהודי עובר-אורח
בא אליו ממרחקים ובמקום מסירת קוויטל , [פתק] מסר לו את הגרגיר. [קיים
מנהג, כשיהודי בא לביקור אצל הרב, מוסר לו קוויטל, בו משטח בקשותיו ומוסיף
לו תרומה צנועה]. הרבי פנה לסבי ושאל אותו: איצ'לה! אתה יכול לעשות יצירה
כה מופלאה? איצ'לה שתק וכעבור שבוע הגיש לו גרגיר של חיטה מעוטר עם הרבה
יותר אותיות מזה שקבל מהאורח.
חלפו שנים מאז הסיפור על הגרגיר וסבי כהן אז כשוחט של מיידאן. באקראי עיין
פעם בספר ונתקל בשאלה הלכתית מעניינת. הפלוגתא התעסקה בקושיה: האם, מותר
להחזיק בפסח בגרגיר חיטה לשם קישוט , מתוך חשש של החזקת חמץ ברשותו? אמנם,
החיטה אינה ראויה למאכל.... אז, נזכר בגרגיר שצייר בצעירותו לרבי.
גמר-אומר, להכין גרגיר דומה ורשם עליו את האותיות: שבעת המינים, שנים עשר
השבטים, שלש אבות וחתימתו, סך הכל רשם על הגרגיר, מאה וארבע עשרה אותיות.
יצירה זו שמר בתוך קופסת -זכוכית. במלחמת העולם
הראשונה, מיידאן נכבש ע"י הצבא הרוסי. החיילים ערכו חיפושים מבית לבית
למצוא מאגרי מזון. אם, גילו מאגר של מזון, החרימו הכול. החיילים הגיעו גם,
לבית סבי והקצין שעמד בראש חולית המחפשים, גילה מכסה של סליק בתוך הרצפה.
שאל את סבי: מה מוסתר שם? וסבי ענה: ספרים ישנים. הקצין הורה לחיילים לרוקן
את הסליק. בתוכו גילו את הקופסה עם הגרגיר. הקצין העריך מיד שאוצר נדיר נפל
בחלקו. הוא לקח את הקופסה עמו ורק העיר כדרך אגב: זה יימסר למוזיאון של
קייב (KIEV)
שבאוקראינה.
באותו הזמן, בנו שלמה שירת אצל הוד מלכותו
הקיסר פרנץ יוזף, בצבא האוסטרו-הונגרי. הוא לחם בחזית ועוטר באות
"לוחם-החזית" (FRONT-HARCOS)
תקופה ארוכה לא שמעו ממנו וחששו שמא נפל בשבי. יום אחד, הגיע ממנו מברק בו
הודיע: שקבל חופשה קצרה ואסרו עליו לבוא למיידאן. בנימוק, שהחזית התקרבה
לאזור. אולם, התירו לו לבקר בעיר אויהל שבהונגריה, מקום מגוריו של אחיו
אלתער.
סבי גמר- אומר לנסוע לאויהל לבקר את בנו, וסבתא הביעה את רצונה להצטרף
אליו. בטענה, שגם לה, הזכות לראות את בנה. אך, סבי לא הסכים לצרף אותה
למסע, משום שבאותה שנה היה חורף קשה במיוחד והשלגים נערמו לגובה רב. מה
עוד, שהבת רבקה' לה הייתה עדיין תנותק בשלבי יניקה ולכן היו נאלצים לקחת גם
אותה. תחנת-הרכבת הקרובה הייתה מרוחקת כארבעים ק"מ ממיידאן. שום שכנוע לא
הואיל וסבתא הצטרפה יחד עם רבקה 'לה לנסיעה.
אמצעי התחבורה היחיד הייתה, המזחלת. סבא שכר מזחלת רתומה לשני סוסים. את
רצפת המזחלת מלאו בלבנים מחוממות עטופות בד, לחמום הרגלים.
בשעות הערב הגיעו לתחנת הרכבת של העיירה וולוץ
(VOLOC). התברר, שאין יותר מקום ברכבת. בעזרת
מכרים שפגשו בתחנה, השיגו מקום במחלקה הראשונה. היהודים, בין יושבי הקרון,
התקבצו לתפילת מעריב. סבתי ניצלה את ההזדמנות ונשכבה על הספסל להניק את
רבקה'לה. לפני התפילה ניגש סבא לשירותים וכאשר, פתח את דלת בית-השימוש, שמע
שריקה רעשנית באותו הרגע ארעה התנגשות חזיתית בין שתי הרכבות. סבא נזרק
החוצה ונפגע ברגלו. צעקות הפצועים היו מחרידות, סבא זחל בין הנפגעים ראה
תחילה את שמלתה של סבתא ואחר זיהה את גופתה והבין שאסון גדול פקד אותו.
ממרחקים שמע בכי של תינוקת והמשיך לזחול לכוונו הבכי וגילה את בתו רבקה'
לה. היא הייתה עטופה בכרית ומסיבה זו לא נפגעה כשנזרקה מהרכבת.
הידיעה על אסון הרכבת, הגיעה לבנים שלמה ואלתער. הם הגיעו במהירות רבה
למקום האסון. הבנים רצו לאשפז את סבא, אך הוא התנגד מחשש חילול שבת ואכילת
מזון טרף בבית החולים. מה גם, שרצה להיות נוכח בהלוויה של אישתו.
בחוגי החרדים לא רואים בעין יפה שאדם מקובל כמו ר' איצ'ה יחיה לבד בלי
אישה.
אחרי שלוש שנות אלמנות, שדכו לסבא את חיה-עטיה פריזנט מבית אייזנר שהייתה
אלמנת מלחמה, ואם לשישה ילדים. לקראת החתונה, אסף סבא את בני משפחתו וסיפר
להם: כי הוא עומד להתחתן וביקש את הילדים לנהוג כלפי האישה החדשה בדרך-ארץ
ולקרוא לה "מימע" (דודה). ביום החתונה, התלבש
סבא חגיגית, חבש את השטריימל ונסע לעיירה ליפשינה לעמוד תחת החופה. בתום
החתונה הגיע הביתה עם אישתו החדשה ובלוויית בן הזקונים שלה מענדעלה. יתר
הבנים של המימע למדו בישיבה והבת היחידה בראנע גרה אצל דודתה. ששת הילדים
של המימע, עלו ארצה בשנות השלושים יחד עם דודי צבי ופתחו במרכז וולווולסקי
בתל-אביב נגריה, שמאוחר יותר התפתחה למפעל רהיטים בעל מוניטין בשם "פרימה".
לסבא נולדו עוד שלשה ילדים שמם היה: מוטלה, שאשיל ודרעזל.
המימע הייתה מאוד אהובה על כולם והיחס אליה היה כאל אם אמיתית. אמי הייתה
עמה בקשר מתמיד, עד תחילת השואה. גדלתי אצל סבא
עד גיל חמש ועדיין זכורים לי אירועים שונים מהבית. אני הערצתי אותו שמחתי
מאוד כאשר נודע לי שסבא עומד לבקר אותנו בניבאטור ושוב אוכל לראותו לאחר
זמן רב. סבא ביקר קודם את בנו שלמה בעיר דברצן ולקראת שבת בא אלינו. אימא
התרגשה מהביקור, היא מרקה את הבית והכינה את המטעמים האהובים על סבא. ביום
שישי יצאנו לתחנת הרכבת לקבל את פני האורח. כאשר סבא ירד מהרכבת, התרגשה
אימא עד דמעות. לקחנו את המזוודות ונסענו בכרכרה הביתה.
לאחר מנוחה קצרה, הלכתי עם סבא למקווה. בהגיעו לתפילת ערב שבת לבית-המדרש,
קיבל את פניו בחמימות מכרו וידידו הרב ר' נפתולה והושיב אותו במקום כבוד.
בשבת בסעודה-שלישית הרב נפתולה כבד את סבא וביקשו לדרוש בפרשת השבוע.
זמן קצר לאחר שובו של סבא למיידן, כשחזרתי הביתה מהחדר יום אחד, מצאתי את
אימא בוכה מרות. בקושי הבנתי את סיבת הבכי, עד שסיפרה לי שסבא נפטר.
סבא נפטר בגיל 74. יהי זכרו ברוך.
NEXT PART |
