מלכה מתחתנת
מלכה, אחותה הצעירה של אמי והיפה בין האחיות
, עמדה להתחתן עם בחיר-ליבה מאיר אהרון טייכמן מהעיירה וולובה ליד מיידאן.
החתונה התקיימה בתקופת הקור והשלג, בכפר מגוריו של החתן. הייתי אז בן חמש
ועודני זוכר את החתונה ההיא במיוחד את הקור ששרר בתקופה זו. לקיום החתונה,
חפשו אולם עם סידורי מחיצה לשני המינים, המאפשר לקלוט את כל המוזמנים.
הבעיה נפתרה ע"י הקמת אוהל לנשים בלבד סמוך לאולם של בית-הקהילה .
ממיידאן באו לחתונה רוב אנשי הקהילה. טבעי היה הדבר, שכאשר בתו של ר' איצ'ה
מתחתנת, ירצו רובם לקחת חלק בשמחה. גם מהעיירה וולובה בא קהל גדול.
החגיגות נמשכו שבוע ימים עד תום שבע-הברכות. אמי טרחה ועזרה בהכנת הכיבוד
ואני שמרתי לה מקום באוהל. בגלל מחסור בכיסאות, כל כיסא נעשה יקר ערך.
החזקתי בכיסא עבור אימא, כבקרנות המזבח, ולא שחררתי אותו מידיי אפילו כשנסו
לקחתו ממני בכוח. נלחמתי על הכסא בחירוף נפש.
למלכה נולדו חמישה ילדים. לצערי הם לא הספיקו ליהנות מהאושר יותר מעשר
שנים. ב- 1941 גרשו את המשפחה לפולין , חוץ משני ילדים שהצליחו לברוח, כולם
הושמדו. יוסלה הובא אלינו ואת אחותו הביאו למשפחה בעיר סאטמר. גם הם לא זכו
בחיים ארוכים ובסוף הגיעו לאושוויץ, משם לא חזרו.
החתונה הייתה עבורי נקודת-מפנה בחיי. עד החתונה לא ידעתי על קיומו של אבי.
אבא הגיע לחתונה עם האחים של אימא , אלתער ושלמה . הם נצלו את ההזדמנות כדי
לפייס בין אימא ואבא והזמינו אותו לחתונה ובשרו לו שיש לו בן. שם פגשתי את
אבא בפעם הראשונה. הסיבה לכך, כפי ששמעתי בדיעבד מדודי צבי, הוריי נפרדו
קרוב לאחר חתונתם ואימא חזרה לבית אביה ואני נולדתי במיידאו. עניין זה לא
נתן לי מנוחה ובכל הזדמנות שניסיתי ללקט מידע כל שהוא מאבא , הוא התחמק ולא
הצלחתי לקבל ממנו תשובה.
בערך שנתיים לפני מות אבי ז"ל בקרתי אצלו בבני-ברק בהיותנו לבד, ניצלתי את
ההזדמנות ובקשתי ממנו שיספר לי על הפרשה שהייתה לו עם אימא, ואת הסיבה מדוע
נפגשנו רק כשהגעתי לגיל חמש. אבא סיפר: שזמן קצר אחרי חתונתם פרץ ריב בניהם
ואימא החליטה לחזור לבית אביה במיידאן. אולם, אבא לא ידע על הריונה כאשר
אימא נפרדה ממנו. הוא לא ידע שיש לו בן והמשפחה הסתירה ממנו את קיומי. אני
גדלתי אצל סבי ובשבילי הוא היה האבא .
בתום החתונה נסענו כולנו לניבאטור שבהונגריה , בעיירה זו גרו בני משפחתו של
אבא. נירבאטור
NYIRB?TOR
עיירה השוכנת בצפון מזרח הונגריה כשלושים
ק"מ מהגבול הרומני. השם נירבאטור נובע מצירופם של שני מלים ניר- ובאטור.
ניר, (NYIRFA) פירושו בעברית עץ-שדר, עצים אלה
צומחים בעיקר באזור. באטור (B?TOR) על שמו של סטפן
באתורי
B?TORI (ISTV?N) שלחם בכובש
התורכי והוכתר למלך פולין ונסיך טרנסילבניה. ב' תרם רבות להתפתחותה של
העיירה.הוא סייע בהקמתה של הכנסייה הפרוטסטנטית, והקים לידה מגדל-פעמון
בנוי כולו מעץ . המגדל שמור היום כאתר היסטורי.
הקהילה היהודית הראשונה נוסדה: בשנת 1816 ע"י שמעון מנדל ממשפחה אצילה.
המנדלים, הטביעו את חותמם בכלכלתה של העיירה וסביבתה, בהקימם את המפעל
הראשון בנירבאטור בשם "בוני" (B?NI)
הייצור במפעל היה דיי מגוון, יצרו בין היתר: לחם, כוהל וטבק. המטרה
הייתה לקלוט את היבול של חקלאי המקום. הקהילה היהודית הלכה והתפתחה והשפעתה
על כלכלתה של נירבאטור הייתה ניכרת. לפני השואה היוו התושבים היהודים כמעט
כעשרים וחמישה אחוז מכלל התושבים. עד תחילת השואה שררו בין היהודים לבין
הגויים יחסים סבירים.
תחילה נוסדה הקהילה היהודית האורתודוקסית הדומיננטית מבין הקהילות, בהמשך
נוסדה הקהילה השניה ע"י המתונים הליברלים בשם הסטטוס-קוו, [או שטטצקו] בתי
הכנסת של שתי הקהילות, ניצבו זה ליד זה, עם גדר משותפת וזו הייתה השותפות
היחידה בין שתי הקהילות.
הקהילה האורתודוקסית הייתה מאורגנת על כל מוסדותיה: מרכז-הרב, תלמוד-תורה,
בית-ספר יהודי, מקווה-טהרה, בית-שחיטה וחברה-קדישא. בתוך הקהילה, פעלו
חוגים ללימודים כגון: חב' לגמילת-חסדים, עזרה-הדדית, ניהול כספים. בראש
ההנהלה, עמד ראש הקהל, גזבר,אחראי על ספרי החשבונות ומבקר. ההנהלה נבחרה
מדי כמה שנים ע"י חברי הקהילה. הקהילה העסיקה מספר ניכר של שכירים במשכורת
ביניהם: הרב, המלמדים, שוחטים, מורים, שמש,
שרת במקווה וכמובן, גם גוי של שבת.
מוסדות הקהילה,כגון: בתי הכנסת, מוסד לתלמוד-תורה [החדר], הקלאוז, [שטיבעל]
ובית הספר היהודי, התרכזו כולם, ברחוב אחד ליד מרכז העיירה. בתוך חצר בית
הכנסת, שכנו: מרכז-הרב, בית-השחיטה, המקווה והמגורים של הרב ושל השמש.
לקהילת הסטטוס-קוו, היו מוסדות נפרדים כמו: רב, שוחט ושמש.
בבואי לנירבאטור, סבלתי בהתחלה מבעיות הסתגלות. לא הבנתי את השפה ההונגרית
וגם את האידיש שלהם שבקושי יכולתי להבין, [משום שבמיידאן דברו אידיש שונה.]
תחילה גרנו בדירה שכורה אצל בעל דפוס, יהודי מתבולל בשם פון
(FON).
ליד הכניסה לחצר, גרה משפחת פון. בהמשך לאורך החצר [שהיה דומה
לרכבת],
גרו עוד ארבעה משפחות יהודיות. אנחנו גרנו בסוף השורה, השכנים שלנו היו
המשפחות: קראוס, אלנבוגן ומשפחת רייך.
למשפחת רייך שגרו בשכינות אתנו, הייתה בת צעירה ויפה בשם לאה, בדיעבד נודה
לי שלאבי וללאה היו יחסי קירבה אינטימיים. היא נסעה עמו לבודפשט להיות רחוק
מעיינה ואזנייה של הסביבה המוכרת. בנירבאטור התהלכו שמועות ש'לאה ילדה בן
מאבי. בחדר הציקו לי הילדים ולגלגו לי "יש לך אח ממזר!" פרשה זו עשתה לה
כנפיים בעיירה כולה. הסובלת העיקרית מכל הפרשה, הייתה אימא, היא הסתגרה
בבית ובכתה כל הזמן. מחדר השינה בקעו צעקות רמות עם קולות בכיות כאשר אמי
דרשה הסבר מאבא . בסוף עברנו דירה כדי לא להימצא בקרבת הרייכים. נאסר עלי
לשוחח עם הרייכים, כילד לא הבנתי מדוע אני צריך להתרחק מהם? הרי את האימא
של לאה אהבתי כמו סבתא.
לאה נשארה בבודפשט ,פגשתי בה, כשחזרנו ממחנות הריכוז לנירבאטור, גם היא
הייתה באושוויץ והצליחה לחזור,גם היא באה לנירבאטור בתקווה למצוא ניצולים
ממשפחתה, לצערה לא מצאה אף אחד. לאה עדיין הייתה יפה כבעבר. היא נשאה
ליהודי חרדי בשם גרוסברגר והיגרו לארה"ב ומאז נותק כל קשר עמה.
כששוחחתי עם אבא על הפרוד מאימא {קרוב לאחר חתונתם}, בקשתי ממנו שיספר לי
גם על הפרשה עם לאה. בחצי פה הוא אישר לי, אכן, לאה ילדה בן, אבל בשום פנים
ואופן לא ממנו. אלא, מלאצי פון הבן של בעל הדפוס פון, שאצלם גרנו כשפרצה
הפרשה.
עברנו דירה למקום קרוב לבית סבי, אצל איכר בשם הטהאזי
(HATH?ZI)
תחילה בדירה קטנה שבחצר ליד הדיר והרפת עם בית שימוש בחוץ. הדירה
הייתה בת שני חדרים וחיינו בה חמש נפשות. אני ואחי ישנו במיטה משותפת במטבח
ובחדר השינה של ההורים הוסיפו מיטת התינוק. המטבח לא היה מרוצף ולקראת שבת
היינו מחליקים ומישרים את הרצפה בטיט. לא היה לנו חבור חשמל ולתאורה
השתמשנו במנורת נפט שהייתה תלויה על התקרה. התנור במטבח הוסק בעץ ושמש
אותנו גם לבישול וגם לחימום. העצים הוחזקו במחסן
שנמצא בחצר מול הבית ושימש אותנו גם לסוכה. לקראת חג הסוכות היינו מורידים
את הרעפים מגג המחסן והופכים אותו לסוכה לתפארת.
לאמי היו ידידות שלא השתייכו במיוחד לבני עמנו, בניהן: הגב' בארצ'י
(BARACSI) והגב' מולנר (MOLN?R).
הגב' בראצ'י גרה שני בתים מאתנו והגב' מולנר גרה בוילה מול הבית של
סבא.
מהגב' בראצ'י היו קונים כל השנים את מצרכי החלב. בפסח 1944 כשעמדו לגרש
אותנו פנתה הגב' בראצ'י אל אימא ובקשה ממנה להשאיר את אחותי הקטנה אצלה.
היא הבטיחה לשמור עליה עד שנחזור. אמי לא שיערה את הצפוי לנו ולא הסכימה
להשאיר אצלה את הילדה. היא מסרה לה את כלי המיטה ועוד דברים פעוטים.
כשחזרנו אבא ואנוכי מהמחנות, הגב' בראצ'י מיהרה להחזיר לנו את החפצים שאימא
מסרה לה בזמנו והצטערה שלא התעקשה יותר אצל אימא כדי שתשאיר בידה את אחותי
הגב' מולנר הייתה אישה יפה במיוחד לא היו לה ילדים. כאשר אסרו אותנו בשנת -
1941 במטרה לגרשנו לפולין, היא עשתה הכול: בכסף ובמעשים לעזור לנו. היא
השתדלה אצל גורמים שונים, לבטל או לשנות את גזרת הגרוש. היא דאגה לספק לנו
את כל הצרכים כשהיינו בבית המעצר וישבה עמנו שעות רבות כדי לעודד את רוחנו.
כשביקרתי בהונגריה בשנת- 1965, נסעתי במיוחד לנירבאטור, ע"מ לבקר את שתי
הידידות של אימא ולהודות להן ולגמול להן על כל שעשו למעננו בזמנים הקשים.
תחילה ביקרתי אצל הגב' בראצ'י , כאשר נכנסתי לביתם, קבלו את פני הבן והבת
שהכירו אותי מיד וסיפרו לי שאמם שוכבת על ערש-דווי בחדר השני. הגב' בארצ'י
שמעה את קולי מהחדר, קראה בלחש "שלוימה"! אתה פה? נכנסתי אליה. היא לקחה את
ידי בידה ושאלה לשלומי, כעבור שעתים נפחה את נשמתה.
אחר כך עשיתי את דרכי לדירתה של הגב' מולנר, אך לא מצאתיה התברר שאת משפחת
מולנר גרשו הקומוניסטים בגלל היותם קפיטליסטים למקום לא ידוע.
במרוצת הזמן הצלחנו להחליף את הדירה ליד מגוריו של בעל הבית הטהאזי. התנאים
שם היו יותר משופרים, המקום היה מרווח יותר ורחוק מהדיר והרפת.מולנו גרה
משפחת וייס (ביוס) הבן שלהם טיבי למד איתי בכיתה אחד. יום אחד עישנו מאחורי
בית השימוש שבחצר שלנו סיגריה ומזה קבלנו בחילה ושנינו חלינו. אני מילאתי
פי במים ולא סיפרתי לאימא סיבת המחלה, אולם טיבי פטפט וכך התגלה האמת.
לאחר כמה שבועות, בראש-השנה חליתי. הרופא ד"ר באלוג
BALOG אבחן אצלי את מחלת הקרמת
(DIPHTHERIA). בעת ההיא מחלה מדבקת זו הייתה מאוד מסוכנת.
אמי מרוב דאגה נטשה את בית-הכנסת ואצה הביתה.
מנהלת הבריאות של העירייה, הדביקה על דלת הכניסה הודעה בצבע אדום בה אזהרה:
"עקב מחלה מדבקת הכניסה לחדר אסורה" מצבי החמיר משעה לשעה, כמעט ונחנקתי.
הרופא הזמין בדחיפות תרופה חדשה מהעיר דברצן, משום שבבית המרקחת בניבאטור
טרם נמצא. הוא ביקש מאימא להתפלל שהתרופה תגיע בזמן. התרופה הגיעה ממש ברגע
אחרון. זמן קצר לאחר זריקת התרופה השתפר מצבי ויצאתי מכלל סכנה.
ד"ר באלוג שלא היה יהודי, סירב לקבל תשלום עבור הטיפול, הוא אמר: ממשפחה
עניה איני לוקח תשלום. כמה בתים מאתנו גר מולנר
הזקן, הבית שלו ניצב בקרן הרחוב, ממול הבית של סבא. כשיצא לגמלאות, העביר
את טחנת הקמח שלו לרשות שני בניו. אחד הבנים [החירש] היה בעלה של הגב'
מולנר שהזכרתי אותה קודם. מולנר הזקן, כפי שקראנו לו
B?CSI) MOLN?R) היה נמוך קומה בעל קרחת והסיגר לא מש מפיו.
על פי רב ישב על ספסל- עץ צמוד לקיר ביתו. לבש בקביעות חליפה ומהלסוטות
[חזייה] שלו השתלשלה שרשרת שעון הכיס בשני גלים. בחיוך רחב בירך את העוברים
ושבים והשתעשע עם ילדי הסביבה, והתרשמתי במיוחד מהמצית ומהשעון שלו. פעם
בקשתי ממנו, שישאיר לי את המצית והשעון כאשר ימות. כתשובה, נדנד בראשו
וחייך. מדי פעם כשפגשתי בו, שאלתי אותו: מולנר באצ'י עוד לא מתת? והוא רק
חייך. ברחוב שליד בית- מולנר, שכן טחנת-הקמח של
המולנרים ובהמשך של אותו הרחוב, הייתה חורשה בה נהגו להתבודד זוגות
רומנטיות. מולנר הזקן בחן כל זוג ששב מהחורשה והיה קובע: אלו עשו משהו, או
לחלופין אלו לא ובהגיונו הסביר: כאשר זוג חוזר מהחורשה והגבר צועד בראש ,
משמע חיובי, אם האישה צועדת בראש, משמע שלילי, כלומר לא קרה מאומה.
מרבית רחובותיה של נירבאטור לא היו סלולים, חוץ הכיכר המרכזית ומספר רחובות
שהתפצלו ממנה. המסחר התנהל בעיקר בכיכר המרכזי [כיכר-השוק] בה התרכזו מרבית
החנויות שברובן בבעלות יהודית, לפיכך השתתק המסחר בשבתות ובחגי ישראל.
המשקים המעורבים של האיכרים, בתי מלאכה וגם תעשיה הזעירה, התרכזו ברובם
בפריפריה של העירה. בניין-העירייה היה הבולט
והגדול במרכזה של העירה, מאותו בניין הזדקר מגדל גבוה שבכל צדדיו נקבע שעון
גדול, בהם, ניתן היה להתבונן מכל פינות העיירה ולוודא מה השעה. גזוזטרה
רחבה הקיפה את המגדל וממנה פיקחו אנשי מכבי-האש ומשם השקיפו על כל שטחה של
העיירה וכאשר פרצה שריפה בעיירה, איש מכבה האש הפעיל את הפעמון שהיה תלוי
מעל ראשו וסימן בדגל אדום את מיקום השרפה.
בתוך הכיכר מול בית-העריה, ניצב פסל בתוך גינה קטנה, [פסל-הגיבורים] לזכר
הנופלים במלחמת בעולם הראשונה. על לוח שיש נחרטו שמות הנופלים מיוצא
נירבאטור, בין רשימת הנופלים: ארבעה עשר חללים יהודים.
מעבר לכיכר נמצא הבניין השני בגודלו בעיירה , הבנק המרכזי והיחידי של האזור
כולו, אשר היה בבעלות יהודי בשם אלק (ELEK).
בבניין זה התמקם הפקוד של הצבא הגרמני בחודש מרץ 1944. לאחר מפלתם של
הגרמנים במאי 1945, הקימו הרוסים את מפקדתם באותו בנין. את חדר המשמר מקמו
ליד הכניסה של הבניין בחנות שהייתה שייכת עד תחילת השואה ליהודי בשם גאלעט.
מפקד המשמר היה רב-סמל בוכשטיין, [דרש ממני בכל תוקף לקרא לו רב-סמל ולא
בוכשטיין] יהודי כמובן.
הרוסים שיפצו את החנות כדי להתאימה לצורכיהם. הם תפסו אנשים שניקרו בדרכם
ואלצו אותם לנקות את החנות. בזמנו כשחזרתי מהמחנות ביקרתי לפעמי את הרוסים.
היו ביניהם כמה יהודים אתם שוחחתי אידיש ולעתים עזרתי להם לתרגם.
הייתי נוכח בשעה עבודת השיפוץ, לפתע הבחנתי במזוזה שעדין הייתה קבועה
במשקוף ובעזרת אולר כיס פרקתי אותה. כעבור שעה כשחזרתי שוב למקום, ראיתי את
רב-הסמל בוכשטיין מכה במקל בעובדים וצועק כל הזמן , איה אלוהים?! ניגשתי
אליו והרגעתי אותו וסיפרתי לו שאני הורדתי את האלוהים. אמרתי לו אני פותח
לפניך את הקלף, אם תקרא ממנו, אחזיר אותה. הוא הסתכל בקלף , סיבב אותו
למעלה ולמטה ונתן היה לראות בו את המבוכה. הוא מעולם לא ראה אות עברית.
בימי חמישי התקיים בדרך כלל השוק-השבועי, [וואכן-מארק] בכיכר-השוק. פעם
בשנה קבעו את היריד השנתי [י?ר-מארק]. בעונת הסתיו כדי שהאיכרים יצליחו
למכור מיבולם בעצמם.
ברחבת כיכר-השוק הקימו אוהלים רבים מסודרים שורות-שורות עם מעברים בניהם
כדי לאפשר למבקרים להתבונן במוצגים משני הצדדים. מרבית בעלי המלאכה שהשתתפו
ביריד היו ברובם יהודים ומכרו בין היתר: דברי הלבשה , הנעלה, רהוט,
תנורי-חמום וסדקית. בשולי הכיכר מכרו האיכרים: עופות, אווזים ועצי הסקה.
בעלי-המלאכה טרחו והכינו מלאי חודשים לפני היריד. אותנו הילדים העסיקו
בשמירה ליד האוהלים. גם אני שמרתי ליד האוהל של חייט, היה עלי לשים עין
במיוחד על הצוענים שבאו במטרה לגנוב. הרבה כסף מהשמירה לא הרווחתי, אולם
התעשרתי בחוויות רבות.
במכירות עסקו מוכרנים מאומנים, כמובן יהודים שהכירו את האופי של האיכרים
וידעו לדבר בלשונם [להתבטא בניב שלהם]. לכל משפט ערבבו מלים באידיש. הנה
כמה ציטוטים מהלכסיקון של המוכרים :
זה, מתוצרת "טינוף", זו, "שמאטע -שעטנז" אמיתי , "בובל-סחורה", אדוני "
ימח-שמך" "זאלסט איין נעמען א מיסע משינה" תטול "מיתה-משונה", זה יחזיק
"מאסתר-תענית עד פורים", הטוב ביותר "מעשר-המכות" "טוב-לחזירים" זה עבור
ערב יום כפור "פאר א כפרה". זאלס גהרגעט ווערן אין דיין גבארסט-טאג (תהרג
ביום הולדתך.)
אצל אחד החייטים התגלגל זמן רב מעיל שלשת-רבעי פגום עם כיסים אלכסונים.
המתלמד של החייט, תפר בטעות כיס אחד בצורה הפוכה ומנע בכך כניסת היד לתוך
הכיס. החייט פנה לאחד המוכרנים בשם פט'י , בקש ממנו לעזור לו להיפטר מהמעיל
אותו הוא סוחב מיריד ליריד. תמכור אותו אפילו בפחות מהמחיר רק להיפטר ממנו.
פט'י לא השתהה הרבה זמן , כשהבחין באיכר המתקרב לכוון האוהל שהחזיק בידו
שוט. הוא בירך אותו כאילו היה מכיר אותו מימים ימימה. יאנוש-באצ'י! [דוד
יאנוש,] ראית כבר את המעיל החדיש שהנו פטנט אמריקאי? האיכר לא הספיק להוציא
הגה ובהרף-עין הפשיט את המעיל מעליו והלבישו במעיל החדש. העמיד אותו לפני
הראי וביד אחד כיווץ את המעיל מאחור ומלפנים נראה היה כאילו המעיל נתפר
עליו לפי מידותיו. תפס בזרועו הימנית כרך אותה סביב ביטנו והכניס את ידו
בכיס ההפוך. את השוט דחף בין זרועו הכרוכה ואמר לו: אתה רואה ? כשתשב בימי
חורף בעגלה, לא תרגיש בקור.
המחיר! לא למעלה מ… והוסיף לו עוד חמישה אחוז למחיר הקודם ובקש ממנו: עדיין
לא להראות לאיש , כי זו דוגמה ורק בעוד חודש יגיע משלוח חדש מאמריקה. את
המעיל עם הכיס ההפוך יצרו אחר כך בסדרות גדולות ומכרו אותם בהצלחה.
אבא החזיק בבית אוסף של שעוני כיס שנותרו מהחנות , חלקים מהם הוכנסו מזמן
לשעונים אחרים. השעונים נקנו ע"י המוכרנים במשקל. התברר שהם היו מכניסים
שעונים בכיס המקטורן ובמעילים וכשהאיכר מדד הבגד, נהג לדחוף את הידיים
בכיסים, כאשר הרגיש בשעון , שאל מיד למחיר.
NEXT PART |
