בית-המדרש (בית-הכנסת)
האורתודוקסי בנירבאטור
בית-המדרש [בייס-המעדריש]. היה חלק ממכלול
הבניינים של בית-הכנסת, את אולם התפילה אפינו החלונות הגבוהים, עם צורת קשת
מעוגלת בחלק העליון בסגנון גותי. בניגוד לצורות הקשתות המחודדות כמקובל
בכנסיות. בחזית של בית- המדרש, התפרסה חצר רחבה לא מטופחת במיוחד ומעל
הכניסה הראשית נקבע חלון עגול בו סמל "מגן-דוד".
הכניסה לבית-המדרש הובילה דרך פרוזדור צר, בו
כיור לנטילת ידיים מחוברת נטלה בעלת ידית כפולה בשרשרת . מפרוזדור זה,
הייתה הכניסה לפאליש [חדר מעבר בבית-מדרש] ומימנו כניסה נפרדת לאולם
התפילה.
הריהוט המודרני בבית-התפילה היה עשוי מעץ מעולה. אצל קיר המזרח ישבו: הרב,
ראש הקהילה ואנשים מכובדים. אנשי עמך, כגון: בעלי מלאכה ובעלי עגלות
[באלעגולעס] ישבו בצד האחור ליד הכניסה.
הגישה לארון הקודש הייתה דרך כמה מדרגות, בארון -
הקודש אוחסנו מספר רב של ספרי תורה. מצד ימין של הארון, ניצב העמוד של
שליח-ציבור [החזן]. במרכז האולם, ניצבה הבימה (באידיש הבלעמער) ועליה שולחן
רחב לקריאה בספר-תורה. מעל בימה זו , השמש של בית-המדרש ר' אהרון שיינפלד
[אהרן דער שאמעס] העביר את ההודעות לציבור המתפללים ומאותו מקום מכר את
העליות מדי שבת ובחגים , לפני הקריאה בתורה.
היציע של עזרת-נשים [ווייבער-שול] נגע בחלק של
שטח האולם והנמיך את התקרה במקום זה. [דומה לגלריה] חזית עזרת-נשים, שצפה
למזרח אולם התפילה, הוסתרה ע"י מחיצה עשויה מוטות עץ צפופות שמטרתן, כדי
להבטיח שעיני הגברים לא תחדורנה חס ושלום דרכה. הכניסה לעזרת-נשים הייתה
דרך חדר מדרגות שבחצר. המקום התוסס ביותר היה "הפאליש" בו התקיימו הלמודים
ע"י חוגים שונים : לומדי גמרא, חוג לחוק [חומש], חוג למשניות. הקירות היו
מכוסות בספרים רבים, בניהם ניצב ארון-קודש קטן. במרכז הפאליש היו מפוזרים
שולחנות בכמה שורות, סביבם למדו .
באחת הפינות עמד מתקן [סמובר] להכנת תה לשתיה, על הכנת התה היה אחראי אהרון
השמש. בימים הקרים בשעות המוקדמות, כשהיינו בדרכנו לחדר נכנסנו לפאליש
לשתות תה חם. בין השולחנות במרכז, עמד תנור לחימום. לידו נהג להתחמם בימי
החורף הקרים, יהודי תמהוני וערירי בשם הערש-בער. על ראשו חבש כובע מרופד
מקושט בנוצות מכורבל במעיל בלוי, מלמל וריטן לעצמו ולא שוחח עם איש
מהנוכחים. הילדים היו מציקים לו מדי פעם. הרבנית (הרעבעצן) רחמה עליו ונתנה
לו מקום לינה באחד החדרים ודאגה לסעוד אותו.
כל המתקנים הפונקציונלית, כגון: המשחטה, המקווה המגורים של הרב ושל השמש,
התרכזו בחצר האחורי של בית-המדרש.
בתוך המקווה היו מספר תאי אמבטיה [קבינות].
האמבטיות שרתו גם, את התושבים הלא היהודים, משום שבעיירה כמעט ולא היו
חדרי-אמבטיה בדירות.
בחלק נפרד במקווה, היו תאי אמבטיה מיועדים לנשים בלבד. הנשים בתום נידתן
באו למקווה דרך שביל מוצנע לאורך בין שני בתי הכנסת מצד הרחוב.
במשחטה שחטו אך רק בעלי-כנף. בנירבאטור לא הייתה
בית- מטבחים לשחיטת בהמות.
חוץ משני בתי הכנסת, היה בית - תפילה נוסף "הקלאוז" או השטיבל, בו התפללו
בדרך כלל החרדים : חסידי-סאטמר, וחסידי-בלז.
ר' נפתלי
טייטלבאום
[ר' נפתולה]
ר' נפתולה, רבה של הקהילה האורתודוקסית
בנירבאטור, היה נצר למשפחת הטייטלבואים הידועים באיבתם לציונות, בן דודו של
הרבי המפורסם ר' יוליש טייטלבאום מסאטמר.
ר' נפתולה הנהיג את הקהילה בסמכות, ביד רמה וללא
פשרות. על פי רוב ראו אותו בלבושו המסורתי, חבש כובע הקטיפה בעל שולים
רחבים וזקנו הלבן המעורב בפסים שחורים הידר את פניו, על קצה אפו הרכיב
משקפיים, כשאת מבטיו שלח מעל מסגרת משקפיו.. הוא הרשים מאוד בהופעתו והקרין
הדרת כבוד. סימן ההיכר שלו היה, הבליטה במצחו השמאלי.
סמוך לדירת הרב נמצא ה-שיער-שטיבל [חדר-שעור] חדר
מרוחב מרוהט בשולחנות וספסלים, המדפים היו מלאים בספרי-יראים וספרי-מוסר
לרבות כרכי ש"ס ותלמוד. בשיער-שטיבל למדו: בחורי הישיבה "לימודי שעור". ר'
נפתולה בילה את רוב זמנו בחדר זה. שם למד וגם קבל את אורחיו. באותו חדר נהג
לסעוד את ארוחותיו. בשעת הסעודה, הסבו חסידיו אצל שולחנו של הרבי, כדי
לחטוף "שיריים" החסידים גרסו, המצליח לחטוף משיירי סעודתו של הרבי , נחשב
לו הדבר כזכות גדולה ולסגולה.
כאשר ר' נפתולה הופיע בבית-המדרש, הושלך הס וקהל המתפללים קם על רגליו.
מקום ישיבתו נקבע ליד העמוד של שליח -הציבור. בשעת תפילת שמונה-עשרה ע"י
בעל-התפילה, נצל ר' נפתולה את הזמן והתהלך בין הקהל המתפללים, כשידיו
שלובות בתוך שרוולי הקפוטה שלו. מדי פעם התעכב ליד אחד הנוכחים , כדי להטיף
לו מוסר או, הביע את מורת רוחו על דבר שלא מצא חן בעיניו.
ביום כיפור אחד ניגש לאחד המתפללים כאשר גילה
שהוא גרוב בגרביים, היה ברור לו שיהודי זה בא לבית המדרש בנעלים וחלץ אותם
בחוץ. הרב גער בו קשות. מיקרה אחר שקרה בראש-השנה כאשר תקף את אחת המתפללות
בבית המדרש, על שהעיזה לבוא עם "ביי-ה?ר" שפירושו, כמה שערות-ראש טבעיות
סרוקות מעל הפיאה, [זו הייתה האפנה אצל נשים דתיות מתונות] הוא עלה על
מדרגות ארון הקודש ודרש ממנה להסתלק מעזרת נשים. בקיץ, לאחר שהסוחרים סגרו
את עסקיהם הם עשו את דרכם לבית המדרש לתפילת מנחה ומעריב קודם שהלכו הביתה.
בימי הקיץ הארוכים היה צריך להמתין זמן רב לתפילת מעריב. את הזמן הפנוי,
נצלו אחדים בלמודים, אחרים התקבצו בחצר בית-המדרש בקבוצות ונהלו ויכוחים
פוליטיים.
יום אחד בשעת התכנסות של כמה אנשי הקהילה בחצר
בית-המדרש, הופיע יהודי עובר אורח עם תיק בידו בהתקרבו לחברי הקהילה, בירכו
אותו כנהוג בשלום-עליכם. האורח שלף מתיקו פנקס קבלה והציע לנוכחים לקנות
ממנו שקל לקונגרס הציוני. משהו דאג מיד לבשר לר' נפתולה שציוני רחמנא לצלן
חדר לקודש הקדושים. ר' נפתולה קם ממקומו ורץ ממש בריצת אמוק, בדרך שמעו
אותו צועק, ווא? איז דער משימעד?! איפה המשומד?! בהתקרבו אל מול האורח,
[אגב האיש השתייך לתנועת הציוני הדתית המזרחי] ירק בפניו ודרש מהבחורים
לזרוק אותו מחצר בית-המדרש וזאת, לעיני הגויים שעברו ברחוב.
ר' נפתולה חזר ממורמר ומאוכזב מביקור בארץ הקודש.
משום שהאמין שבארץ ישראל חיים יהודים שומרי מצוות ומצא לצערו גם יהודים
שונים. בשובו אמר שמצא בארץ ישראל "יידישע גויים". מציאות זו הקצינה את
יחסו כלפי הציונות.
בלילות שבת אחרי סעודת ערב אצלנו היינו הולכים
אבא ואנוכי להסב אצל שולחנו של הרבי. לפעמים גם למחרת השבת השתתפנו
בסעודה-השלישית ונשארנו לטקס ההבדלה.
לברכת ההבדלה התאסף קהל רב. מקובל היה שהילד הצעיר בין הנוכחים מחזיק
בנר-ההבדלה, [היו אומרים: תחזיק בנר-ההבדלה גבוהה, תהיה כלתך גבוהה]
בהזדמנות אחת נפל בחלקי הכבוד להחזיק בנר. העמידו אותי על ספסל והחזקתי בנר
גבוה ככל שאפשר והכרזתי: לי תהיה כלה כזו גבוה! הרבי כנראה לא היה משופע
בחוש הומור והעיר, אצלי לא תחזיק יותר את נר-ההבדלה.
לרשותו של ר' נפתולה היה ספר-תורה קטן וקל. את הספר הוציאו מארון הקודש ,
רק בשמחת- תורה. הוא רקד עם ספר-התורה בהתלהבות בכל שבעת ההקפות. בשעת
הריקודים החזיק את התורה מורמת אל על. ההקפות היו אטרקציה מיוחדת ובאו גם
אנשים מכובדים מהממשל לצפות בריקודים.
בהלווייתו של ר' נפתולה, נוכחו כמעט כל אנשי
הקהילה מטף עד זקן וגם גויים רבים התקבצו ליד חצר בית-המדרש, משם יצאה
שיירת הלוויה לבית העלמין. על קברו וקבר משפחתו הקימו אוהל [ביתן] עליו
הניחו ארגז בעל חריץ, אשר דרכו שלשלו את "הקוויטלך". הקבר והאוהל שמורים
היטב עד היום ועדיין עולים לקברו. ר' נפתולה היה גם נערץ על הגויים שראו בו
איש קדוש. בהלוויית ר' נפתולה ראיתי את אבי מתייפח בבכי. הסתלקות הרב,
השאירה חלל ריק בחיי הקהילה.
כעבור שנה התבקש אחיו ר' אהרון טייטלבאום, רבה של עיירת וולובה, לכהן כרב
בנירבאטור. ר' אהרון היה דומה בצורתו החיצונית לר'
נפתולה כמו אח תאום. הוא היה ידידו של סבי ר' איצ'ה
ובתו פסיל-לאה הייתה חברה טובה של אמי. פסיל-לאה הייתה בשואה יחד אתי
במחנה הריכוז בגרליץ.
ר' אהרון הגיע אתנו לגטו ומשם לאושוויץ ממנה לא חזר.
הרב ד"ר אברהם למברגר DR.
LEMBERGER
יצאה לי לפגוש את הרב ד"ר אברהם למברגר רק פעם
אחת בחיים ומהשיחה המעניינת עמו, נפרדתי עם ערפול חושים ורק מאוחר יותר
יכולתי לאמוד את מידת השפעתה. שיחה זו השאירה בי רושם בלתי נשכח, רק בדיעבד
יכולתי להעריך את אישיותו המיוחדת של הרב ד"ר אברהם למברגר.
ד"ר למברגר היה איש נמוך קומה זקנו הלבן הארוך הוסיף לו הדר, חבש כיפה
עגולה מוגבהת ולבש מקטורן שחור ארוך. כשהכרתי אותו, אני מעריך הוא התקרב
לגיל גבורות. ד"ר למברגר כהן כרב הקהילה של בית הכנסת "הסטטוס קוו" בעיירה
נירבאטור מיום הקמתה במאה התשע עשר ע"י שמעון מנדל. לאחר מותו לא מונה רב
אחר במקומו. הקהילה האורתודוקסים שמרה מרחק מקהילה זו מטעמים מובנים.
מעשה שהיה כך היה:
יום אחד בדרכי לחדר (תלמוד-תורה,) עברתי ליד בית-הכנסת הסטטוס-קוו. ד"ר
למברגר התקרב לשער וסימן לי לגשת אליו, לאחר שבירך אותי בשלום, שאל אותי:
בן כמה אתה? השבתי שאני בן שתים עשרה. הוא התאכזב מעט, משום שהוא חיפש
יהודי להצטרף למניין. מאחר וטרם הגעתי למצוות, לא יכולתי להועיל לו, אך
לשמחתי הרבה, הזמין אותי לחדרו לשיחה וזכיתי בחוויה בלתי נשכחת.
חדרו נמצא בפרוזדור של בית-התפילה. הרב דיבר איתי אידיש בהגייה גרמנית
והצטרכתי להתאמץ כדי להבין אותו.
הוא שאל אותי: אתה לומד חומש? ודאי! השבתי, ומה זה חומש? השתתקתי ולא מצאתי
מענה לשאלתו, כי המלמד בחדר לא טרח במיוחד לבאר משמעותן של שאלות כאלו. הרב
למברגר בסבלנות רבה הסביר לי: אתה יודע מה זה חמש? חמש זה גם חמישה, משמע,
חמישה חומשי תורה, כמובן מיד הבנתי.
על קיר המשרד הייתה תלויה תמונה גדולה של הרצל, בתמימותי שאלתי את הרב: מי
הוא היהודי המזוקן בתמונה בלי כובע? איש זה, הסביר לי הרב למברגר, הוא
תיאודור זאב הרצל. כדי להמחיש את אישיותו של הרצל, הוציא מהמגירה כמה
מכתבים בגרמנית פרי התכתבותו עם הרצל והקריא לפני כמה שורות,
לאחר שהערתי לו שאיני מבין גרמנית, הוא הניח את המכתבים וספר לי על הקונגרס
הציוני והוסיף בגאווה שגם הוא בעצמו השתתף באחד הקונגרסים הציונים.
וכך אמר לי ד"ר למברגר: אתה יודע? פעם, תהיה מדינה גם ליהודים, מיניסטרים
יהודים, חיילים יהודים, שוטרים יהודים וכך הלאה...
למדינה היהודית שתקום קיים גם המנון משלה . הוא הוציא ממגרתו דף מודפס
ומנוקד של שיר- התקווה. הוא לימד אותי לשיר את התקווה וחזר אתי על השיר
מספר פעמים, עד שהייתי מסוגל לשיר אותו לבד. יצאתי מחדרו מסוחרר ממש. בדרכי
לתלמוד-תורה שחזרתי לעצמי את כל שנאמר על ידי ד"ר למברגר. כשנכנסתי לחדר,
למזלי המלמד עדיין לא היה נוכח. ספרתי לחברים על
החוויה שלי עם הרב למברגר וחזרתי על דבריו כמו תוכי: תהיה לנו מדינה ,
מיניסטר יהודי , חיילים יהודים ... שלפתי מכיסי את דף-הניר עם תמליל של שיר
התקווה ולימדתי את החברה לשיר.
לפתע, הופיע המלמד בדיוק באמצע שירת התקווה, האסון היה כה גדול כאילו,
העמידו צלם בהיכל רחמנא לצלן. את הצרה הזאת הביא לא אחר, מאשר נכדו של
השוחט ר' אברהם אליעזר. (הכוונה אלי) המלמד קשר אותי לאדן החלון והכה בי
מכות נמרצות עד סף התעלפות.
סיפור הפרשה הגיע גם לאוזניו של הרב נפתולה (רבה של הקהילה האורתודוקסית)
וגם לסבי. כל אחד מהם טיפל בי לחוד, עד שאמי שמה קץ להתעללות זו ולא הרשתה
לאיש להתקרב אלי. היא אמרה לי: אל תדאג, נגיע לארץ ישראל...
ב' 1948- כשגויסתי בבסיס הקליטה תל-ליטווינסקי (תל-השומר של היום,)
וכשניגשתי לבדיקה רפואית, נזכרתי באותו רגע בנבואתו של הרב ד"ר למברגר
באומרו אז: יהיו חיילים יהודים .... הנה, ההתגשמות. ומהתרגשות זלגו דמעות
מעיני והרופא חשש שמא איני מרגיש בטוב? הרגעתי אותי וספרתי לו על ד"ר
למברגר, אף הוא נרגש מהספור.
NEXT PART |
