|
אימא
אמי, חנה-דבשא ע"ה ANNA SILBER מבית זילבר, נולדה
ב' 15 דצמבר 1898 במיידאן שבקרפטו-רוסיה.
היא נישאה ב2- לאוגוסט 1925 בעיר אויהל (SֱTORALJAUJHELY)
בהונגריה לבחיר ליבה משה גרבר, שהיה צעיר ממנה בחמש שנים.
היא הייתה אישה רזה, גבוהה עם עיניים כחולות. לראשה קשורה במטפחת. בשבתות
ובחגים חבשה פיאה מסורקת. כנהוג אצל נשים חרדיות.
בתקופת מלחמת העולם-הראשונה שהתה בבית אבייה במיידן ובגיל שבע עשר אבדה את
אמה שנספתה בתאונת רכבת ועול ניהול הבית נפל על כתפיה.
כשעברה לגור בנירבאטור, היו לה בעיות תקשורת והסתגלות בגלל הבדלי המנטליות.
שפת האידיש שדיברה הייתה שונה מזו שדיברו בהונגריה. רק מעטים הבינו את
חתוך-הדיבור הגליציאי שלה. אך די מהר הצליחה להתאקלם בסביבתה החדשה .
אימא דברה בין היתר: רוסית, אוקראינית, אידיש, גרמנית, צ'כית והונגרית,
לפעמים התבקשה לסייע בתרגומים. בנירבאטור גרו באותם הזמנים גננים בולגרים
אחדים, הם טיפחו גינות ירק, הירקות שלהם היו שונים בטיבם מאלו של המקומיים.
בימי חמישי שווקו את הירקות שלהם בשוק, משום שהם לא הבינו הונגרית, הם שמחו
מאוד להופעתה של אימא, שעזרה להם לתרגם, כגמול העניקו לה סל מלא ירקות ללא
תמורה. אימא, בדומה לאביה, התברכה בתכונת האומנות. בבית היו לנו כמה
מעבודות-היד שלה. בחדר השינה הייתה תלויה תמונה מעשה ידה, עשויה מזכוכית
נתונה בתוך מסגרת, הזכוכית הייתה מצופה בלכה-שחורה,מתוכה התבלט ציור של שני
יונים על ענף עץ. את השתקפות של קווי הציור מילאה בנייר אלומיניום [מאריזות
שוקולדה] בצבעים מתאימים.
היא עשתה גם פרחים מלאכותיים מנוצות. קירות הבית קושטו בבדים רקומים ובכול
בד הופיעה אמרה אחרת בשפה הצ'כית. אני זוכר עוד כמה אמרות כגון:
RUKA RUKU MYJE [יד רוחצת יד] ,KOMU
SE NELENI, TOMU SE ZELENI [מעצלנות, שדך לא תהיה ירוקה].
לקראת חג הסוכות הייתה מכינה קישוטים [כוכבים] מניירות צבעוניים שפארו את
קירות הסוכה. בתקרת הסוכה תלתה ציפורים עשויות מקליפות ביצים ואת הכנפיים
והזנב הרכיבה מניירות צבעונים, מעוטרים בפסים של שלל צבעים. פעם, נעדרתי
מהחדר כמה ימים בשל מחלה . אימא כתבה אישור למלמד באידיש, [בהונגריה הנשים
כמעט ולא כתבו באידיש] המלמד שאל אותי: מי כתב את המכתב? עניתי אימא! הוא
זעף וקרע את האישור לגזרים וצעק עלי, איך מעיזה אישה לכתוב למלמד!
מיקרה אחר, פעם פרצה שריפה בבניין הבנק של נירבאטור, לוחות-הצפחות הבוערות
שכיסו את גג הבניין, עפו לכל עבר כמו זיקוקי-דינור. הייתי אז קרוב לגיל שש,
אימא רצה בבהלה לתלמוד-תורה ובשמיכה שהביאה עמה, עטפה אותי והרימה אותי
בזרועותיה. בסיכון רב רצה בין הצפחות הבוערות. תמונה זו שמורה עמי עד עצם
היום הזה, אותה לא אשכח לעולם.
חוויה מרגשת ובלתי נשכחת, הייתה בעונת החורף, בהמתנה לצאת השבת, אימא ישבה
אתנו על המיטה שעמדה במטבח. כדי להרגיע אותנו מפחד האפלה, סיפרה לנו מעשיות
מספר-המעשיות באידיש. בין היתר סיפרה: על תקופת הילדות שלה ושרה לנו שירים
באידיש כמו: מארגארעטן, אין בית-המקדש, אויף דעם פריפיצ'יק ברענט א ?ייער.
אהבנו את השעות הנעימות אלה והצטערנו שחלפו. לפני טקס ההבדלה, אמרה תפילה,
שנשים נהגו לאמור עם צאת השבת:
ג?ט ?ון אברהם ?ון יצחק ?ון יעקב
בהיט דיין ליב ??לק ישראל ?ון בייזן
אין דיינעם לויב אז דער ליבער שבת-קודש גייט,
אז די וו?ך און דער חודש אוןדער י?ר ז?ל
אונז צוקומען צו אמונה - שלימה,צו
אמונת החכמים צו אהבת חברים צו
דביקת הבוראב"ה מאמין צו זיין און
דיין שלשה עשר עקרים,ובגאולה
קרובה במהרה בימנו, בתחית המתים
בנבואות משה רבינו עליו השלום,
א גוטע וו?ך, א גוטע וו?ך.
תרגום העברי :
אלוהי אברהם של יצחק ושל יעקב שמור על עמך ישראל מכל רע בשבחך יוצאת השבת
שבת הקודש והאהובה, שהשבוע, החודש והשנה, יבוא עלינו באמונה שלימה.
למרות היותה אישה דתייה, אימא קבעה לעצמה גבולות מסוימים במנהגי הדת ולא
הייתה מוכנה לקבל תכתיבים מאחרים. סבי ר' אברהם אליעזר, ניסה מדי פעם
להתערב בחנוך שלנו ודרש יותר אידישקייט. בעניינים אלו אימא שמרה על
עצמאותה. הכללים שלה היו למשל: אורך הפאות לא יותר מאשר עד תנוך האוזן.
לבוש רגיל ולא חרדי. גם בנושא קריאת הספרים, לא נכנעה אימא לתכתיבים . היא
קראה מספרי הסופר שלום אש. [שספריו היו פסולים, מוקצים ומוחרמים ע"י
החרדים], אף על פי כן, קראה גם, את ספרו "האיש מנצרת". את הספרים בדרך כלל
אני הייתי מחליף עבורה בספריה.היא שאפה להקנות לנו השכלה כללית ומקצוע כדי
להיות מוכנים לעליה. ה "אידישע-מאמע" דאגה תמיד שלא נשאר חס וחלילה רזים.
פיטמה אותנו בתרד,[ לכן עד היום איני מסוגל לנגוע בתרד] בשמן דגים וכך
הלאה. אימא הייתה מודאגת במיוחד שעדין לא צומח לי זקן. רצתה לראות אותי
מתבגר מהר. כל שאיפתה ותקוותה הייתה לזכות לראות משפחה ענפה וגדולה, לשמוח
ולבלות בחברת הנכדים שלה בארץ ישראל. הנאצים ועוזריהם לא אפשרו לה להגשים
את חלומותיה.
מה שעוד רציתי להגיד לך היום...
"אימא! לצערי, אין לך קבר עם מצבה, אליו הייתי יכול
לבוא לעליית-הקבר.
מעיק עלי עד היום , שבשעת הסלקציה באושוויץ, כאשר הפרידו בנינו בתוך המהומה
נקרעתם ממני ואפילו לא הספקנו להגיד מילות פרידה. אני עדיין רואה את דמותך
ודמות הילדים שהחזיקו בך בפחד בל יקרעו ממך בתוך המהומה. התרחקתם באופק
וראיתי אתכם בערפול. לא ידעתי אז שזו דרככם האחרונה.
אימא! לצערי לא התאפשר לי להספיד אותך ולהביע לך אהבתי. אהבתיך יותר מכל,
היית בשבילי האידישע - מאמע ואפילו יותר מזה. אילו יכולתי לראותך רק לרגע,
היית מוכן עבור זה לקצר כמה שנים מחיי.חלחלה אוחזת בי כשאני חושב על דרככם
האחרונה ואיזה ייסורי איוב עברו עליכם בהיכנסכם לתאי הגזים.
כאשר אני שומע את השיר, "א אידישע - מאמע", הוא כאילו נכתב עבורך. אני מקבל
צמרמורת ובא לי לבכות.אילו יכולתי לעמוד לפני קברך, היית מספיד אותך בהקראת
שיר מתוך הזמירות של ליל-שבת , שיר שכה הולם את אישיותך , אותו שרנו ביחד.
אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה:
גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה:
עוז והדר לבושה ותשחק ליום האחרון:
פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה:
רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנו:
[שונה מהטקסט המקורי]
יהי זכרך ברוך!" |
