[Zeitzeugen] [Gedenken] [Geschichte und Diskurs] [Erinnerung] [Nationalsozialismus] [Entschädigung] [Webausstellungen] [Suchformulare] [Literatur]
schoah.org

Wir versuchen auf diesen Seiten alle Dienste kostenlos anzubieten und sind somit auf Unterstützung angewiesen, denn leider wird haGalil im Rahmen der Bundesmittel zur Bekämpfung von Rechtsextremismus und Antisemitismus, trotz mehrfacher leitlinien-konformer und fristgerechter Antragstellung, in keiner Weise unterstützt. Wir müssen Sie deshalb bitten, haGalil auch weiterhin mit Ihrer ganz persönlichen Spende zu unterstützen. Schon zwanzig Euro helfen, haGalil zu erhalten; wenn's zweihundert sind, finanzieren Sie die Information für weitere Leser gleich mit.

haGalil e.V., Münchner Bank BLZ 701 900 00, Konto Nr. 872 091.
Sie finden weitere Angaben zu Überweisungen aus dem Ausland, zu Lastschriftverfahren, Spendenquittungen etc. auf den Seiten des haGalil e.V..

 

Entrance haGalil
Search haGalil
Jahaduth: Jüdische Religion
Jüd. Kalender
Forum Judaicum
Spenden Sie mit PayPal - schnell, kostenlos und sicher!

[שלוימה -   לזכר משפחתי שנכחדה והושמדה באושוויץ]
[ENGLISH]

תקופת ההתבגרות שלי

כשמלאו לי שלש עשרה שנה, עליתי בשבת לתורה וקהל המתפללים התכבד בקידוש. זו הייתה חגיגת בר-המצווה שלי. אבל [פטור בלא-כלום אי-אפשר] הדודים, שלמה ויעקוב [האחים של אימא]. בקרו אצלנו לרגל הבר-מצווה שלי והעניקו לי במתנה שעונים. דוד יעקב מהעיר מונקטש, [אותו ראיתי בפעם הראשונה] הביא לי שעון-כיס והדוד שלמה מדברצן, הביא לי שעון-יד. ערכן של מתנות אלו באותם הימים היו לעין שעור. הייתי מוקסם מהמתנות ורציתי שכל העולם יראה, שיש לי, לא אחד! אלא, שני שעונים.

כשאבא שב ממסע העסקים, רצתי לקראתו בשמחה, כדי לבשר ולהראות לו את השעונים שקבלתי. תגובתו של אבא הייתה: שעונים אלו בעל-ערך רב, ואלו מותרות עבורך, אנחנו עכשיו במצוקה כספית קשה ורצוי למכור אותם. אימא הביעה את התנגדותה לכך, ודרשה מאבא שיחזיר לי את השעונים. אבל חרף התנגדותה של אימא , מכר אבא את השעונים. עניין זה השאיר טעם מר בלבי ולא יכולתי לסלוח לו על כך. החלטתי, שיום יבוא וארכוש לעצמי שעון חדש שאיש לא ייקח אותו ממני. באותה שנה נאלצתי להפסיק את לימודי בבית-הספר, היות ואת אבא גיסו לשרות -עבודה (MUNKA -SZOLGֱLAT) במקום שרות צבאי, משום שבמשטר האנטישמי, היהודים לא היו נאמנים לשרת בצבא, לפיכך הוטל עלי לסייע בפרנסת המשפחה.

אימא רצתה שאלמד מקצוע, משני טעמים: כשנעלה פעם לארץ ישראל, חשוב שיהיה מקצוע ביד ובינתיים אוכל להביא תועלת ולסייע בפרנסת המשפחה.
היא סברה שאת מקצוע הזגגות אפשר ללמוד בפרק זמן קצר. אימא התקשרה לרב דוד (DOVED) אסטרייכר בעל מוניטין בזגגות ומסגור-תמונות ובקשה ממנו לקבל אותי כמתלמד אצלו. לאחר שהסכים, נחתם חוזה.
ר' דוד אסטרייכר היה איש גבוה בעל זקן אדמוני וארוך, השתייך לחוג החרדים בנירבאטור. חבש כיפה עגולה גבוה ולבש מקיטורן ארוך כדרך החסידים. הוא נחשב לבעל מקצוע מעולה ותלמיד חכם.

כשוליה הייתי מחויב לעבוד בימי ראשון בביתו של אסטרייכר ולעזור לאישתו, להכין עצי הסקה, לשטוף את הרצפות --- עבודה זו לא הייתה לרוחי וגם לא הסתדרתי עם אישתו, היא התנהגה אלי כמו למשרת ולא יכולתי לשאת את ההשפלה הזאת. החלטתי אפוא לשים קץ לזה וסירבתי להופיע בביתה.

אמרתי לאישתו: שתיקח שיקסה למשרתת ואיימתי לפרסם בין חברי הקהילה על התנהגותה המבישה כלפי. כנראה שזה הועיל ולא המשכתי לשרת את הגברת אסטרייכר. כשהתקבלתי לעבודה, סוכם בין אימא ולבין ר' דוד שתשולם לי מקדמה ביום ששי האחרון של החודש.

כשהגיע מועד התשלום, הייתי כולי נרגש וגאה שאני עשוי להביא הביתה בפעם הראשונה כסף שהרווחתי בעצמי. ביום שישי [מועד התשלום] הייתי חרוץ מאוד, סיימתי את העבודות המוטלות עלי, ניקיתי את החנות ואת המדרכה וצפיתי בקוצר-רוח לשעת התשלום. דקות אחדות לפני השעה שתים עמדתי ליד הקופה, מאחוריה ישב ר' דוד, ששאל אותי: למה אתה מחכה? אמרתי לו אני ממתין ל'געלטׂ [כסף באידיש], כי בדרך כלל דברתי עמו באידיש. הוא התנפל עלי בצעקות, על איזה כסף אתה מדבר?! אין לי! ענה לי. הרגשתי את עצמי באותו רגע כחיה פגועה ופעלתי מתוך אבוד עשתונות, נטלתי משקולת שהייתה מונחת על השולחן והשלכתי אותה בכל כוחי לתוך האצטבא בה הוצגה ערכת אוכל מפורצלן יקר, הרסתי כמעט הכל, וגרמתי נזק רב ומיד ברחתי החוצה. חששתי לבוא הביתה בלי כסף, מרב בושה הסתובבתי ברחובות העיירה.

הגעתי הביתה עם עיניים אדומות, לאחר הדלקת נרות-שבת. אימא כדרכה, הרגיע אותי והראתה לי שהכל הוכן לשבת ואין חשש שנמות מרעב. הבטיחה לי להסדיר את העניינים ביום ראשון. ביום ראשון גליתי שבבית אצלנו יושב אדון אסטרייכר ומשוחח עם אימא. הוא הביא עמו את הכסף שהיה צריך לשלם לי. אני פרצתי פנימה ובקשתי מאימא לא לשוחח עמו, כי אין בדעתי להמשיך לעבוד אצלו. אבל אימא זו אימא. היא הצליחה לשכנע אותי וגם את ר' דוד. כשהתקבלתי לעבודה אצל ר' דוד אסטרייכר,שאל לשמי ועניתי לו שקוראים לי שלוימה.

הוא נתן לי שם מושאל "שמו"(SAMU) שיש לו צליל הונגרי יותר. כמובן התנגדתי לשם האחר. בכל פעם כשקרא לי בשם "שמו ", נאטמו אזני.
יום אחד הופיעה בחנות אשת רוזן בלוויית כמה משרתות. בחוץ חנתה כרכרה רתומה לארבעה סוסים. הגברת הביאה עמה תמונת גובליין גדולה למסגור. לשים תמונת גובלין במסגרת הייתה עבודה מסובכת. את הבד היו צריכים למתוח בתוך המסגרת כך, שהקווים יהיו ישרים בכל הכוונים. אני התמתחי בעבודה זו. לכן, ר' דוד היה מעונין שאתבונן בתמונה ואתאים לה מסגרת. שמעתי את קולו של ר' דוד צועק שמו! שמו! ואני כהרגלי הייתי חירש. כשנוכח שאיני מגיב לקראתו, שמעתי פתאום שקרא לי בשמי שלוימה! ואז, ניגשתי אליו במהירות. כשנעמדתי לפניו, אזרתי אומץ ושאלתי אותו בהונגרית העילגת שלי בנוכחותה של הגברת המכובדת: ר' דוד! אם אינך מתבייש בזקן שלך, למה לי להתבייש בשם שלי? אם תסכים לגלח את הזקן שלך, אסכים שתקרא לי "שמו" במקום שלוימה. מכאן ואילך הוא קרא לי בשמי האמיתי בשם שלוימה. [ זו הסיבה שלספר הזיכרונות שלי נתתי את השם "שלוימה".

ר' דוד אסטרייכר, אישתו ובתו נספו לצערי במשרפות אושוויץ.

מהמשכורת שהרווחתי אצל אסטרייכר לא סייעה דייה בפרנסת המשפחה, לכן נזקקתי לחפש לי מקורות פרנסה נוספים. בערבים עזרתי לאימא בבישול סבון-כביסה שמכרה לאיכרים, עזרתי לאימא בפיטום אווזים, את הכבד מכרה אימה לסוחרים מבודפשט ולנו נשאר הבשר. מצאתי עבודה לשעות הערב אצל מנו קליין המסגר, קליין המסגר לבוש בסרבל הכחול היה נערץ אצל כולם. פנו אליו כשהייתה תקלה בצנרת או טיפול במנעולים. התחלתי לעבוד אצלו, תחילה הפעלתי מכבש-יד והטבעתי פרזולי -ברזל לנעלים. למדתי אצלו מסגרות אלמנטרית, כגון: תיקון משאבות מים, פחחות. כשהתמצאתי בתקוני משאבות , קבלתי לפעמים עבודות תיקון באופן עצמאי. העבודה המפרכת ביותר עבורי הייתה, תחזוקת המקווה.

כאשר אבא גויס לשרות העבודה, ביקש ממני לקבל על עצמי את עבודת התחזוקה במקווה ולשמור עבורו את מקום עבודתו. קמתי עם שחר להכנת ולחימום המקווה עבור אנשי הקהילה שבאו בשעות הבוקר המוקדמות לטבול את עצמם במקווה-מים לפני התפילה. התחלתי בניקוי אולם-ההלבשה ותאי-האמבטיה, לשפשף ולשטוף כששים דרגשי-עץ, לחמם את המים בתוך המקווה, למלא את מיכל המים עבור האמבטיות, להפעיל את המשאבות לשאיבת המים המלוכלכים מהמקווה ולחלופין למלא את המכל על הגג מתוכו זרמו המים לאמבטיות. העבודה המסובכת ביותר הייתה להסיק ולנקות את התנור שהיה שקוע בתוך מקווה המים. הגישה לתנור הייתה דרך קרש גישור מותקן על הקיר ועליו הלכתי עם סל מלא עצים כמו לוליין בקרקס. בצורה דומה הייתי מנקה את התנור מהאפר ומהפיח. ארגנתי לעצמי פינת מספרה ובימי ששי ספרתי את ראשי המתרחצים במספרת-יד, מזה הייתה לי הכנסה מכובדת.

NEXT PART



Shlomo Grabers Erinnerungen:

Die Erfahrung des Todes

[BESTELLEN]

 

 

Jüdische Weisheit
Die bei haGalil onLine und den angeschlossenen Domains veröffentlichten Texte spiegeln Meinungen und Kenntnisstand der jeweiligen Autoren. Sie geben nicht unbedingt die Meinung der Herausgeber bzw. der Gesamtredaktion wieder.

[Impressum]
Kontakt: hagalil@hagalil.com
haGalil - Postfach 900504 - D-81505 München

1995-2006 © haGalil onLine® bzw. den angeg. Rechteinhabern
Munich - Tel Aviv - All Rights Reserved
haGalil onLine - Editorial